ומחניק קצת בגרון...

בסופו של דבר, עוד יום-יומיים, שבוע-שבועיים, נחזור כולנו לשגרה. וזה בסדר, ככה זה צריך להיות, כנראה... (?).
אבל אי-אפשר לסגור את סוף השבוע הזה מבלי לעצור לרגע ולחשוב. אומרים שביום כיפור עושים חשבון נפש. מבחינתי זה בסדר לעשות גם היום. אינני אדם דתי, אבל אסון בקנה מידה של "הכרמל" באמת גורם לך לעשות חשבון נפש במובן של להעריך את הדברים הקטנים שיש לנו.
באופן אירוני משהו, יצא שדווקא לפני שנתיים בערך, כשהייתי בטורקיה, כתבתי משהו. אולי יום אחד עוד יולחן ויושר. ובינתיים, מצאתי לנכון לשנות אותו קצת ולשתף. בתקווה שנדע רק בשורות טובות.

                  הנה יושב אני

                  ומביט אל קיצו של הקיץ.

                  החום בערבים אינו מעיק,

                  ורוח ים מנשבת

                  עושה שוב חשק לשיר.

                  העונות חולפות ואיתן הגשמים,

                  "אביב מגיע פסח בא..."

                  כשתקופת החגים בעיצומה,

                  ישיבה מסובין לשולחן החג

                  עושה שוב חשק לשיר.

                  מתי אזכה לשיר בדרכי שלי,

                  מתי אזכה ללכת בה...

                  האם אזכה לשיר MY WAY ,

                  האם...

                                                                        כל חיי אהבתי לכתוב:

                                                                        לכתוב על הארץ ועל יושביה.

                                                                        ודווקא ביושבי בניכר,

                                                                        יושב אני וכותב

                                                                        וזה עושה שוב חשק לשיר.

                                                                        אינני יודע אם ומתי...

                                                                        יודע כי אני שלם עם דרכי:

                                                                        בדרכי זו – אלך לי!

                                                                        והמחשבה שאחריי ישירו לי

                                                                        עושה שוב חשק לשיר.

                                                                        מתי אזכה לשיר בדרכי שלי,

                                                                        מתי אזכה ללכת בה...

                                                                        האם אזכה לשיר MY WAY ,

                                                                        האם...

                  בלילה הרוחות מנשבות והאוויר קריר

                  אולם בצהרי הימים החום עדיין מעיק.

                  האש שהשמידה כל חלקה ירוקה;

                  המחנק בגרון נוכח התמונות והשמות;

                  ומעל לכל: הביחד הזה שכל כך מחזק את כולנו –

                  עושים גם הם חשק לשיר.

                  נפלל שנוכל לשיר בדרכנו שלנו,

                  נפלל שנזכה לצעוד בה...

                  נפלל שנזכה לשיר MY WAY ,

                  ונפלל לימים טובים יותר. 

זה ששואל אותך...

לפני הכל, גילוי נאות: את החוק החדש על חיוב "משאל עם" לא קראתי על כל סעיפיו ואף לא עלעלתי בהם. כל שכתוב בפסקות הבאות מתבסס על מה שניזונתי מגופי התקשורת השונים ועל תגובות בנוגע לאישור החוק של גורמים שונים במערכת הפוליטית.

עבור חברי הכנסת שלנו, החיים הם כנראה סתם עוד שעשועון. בדיוק כמו במשחק הטלוויזיה של ליאור כלפון: "מי שואל אותך". (באשר לגביו: לדעתי האישית, כאשר מדובר בכלפון, הרי שהוא כשרון באמת יוצא דופן.) למי שקצת פחות בקיא (או שמוצא דברים טובים יותר לעשות עם זמנו מצפייה בטלוויזיה), כלפון מתחפש לדמויות שונות ומשונות, ובסיטואציות שגרתיות-יומיומיות שואל שאלות טריוויה את המתמודד (המצולם במצלמות נסתרות).

חברי כנסת ישראל הנכבדה: חיינו במדינה אינם שעשועון. הסכסוך במזרח התיכון, למרות המטאפורות המקובלות מאד בעולם המושגים הצבאי, אינם משחק מלחמה.


אינני רוצה כלל להתייחס כאן להשקפה פוליטית ולחזקה של עם ישראל ומדינת ישראל על שטחים שסופחו. הוויכוח ההיסטורי למי יש זכות על הארץ מערב בתוכו יסודות ספק דתיים, ספק משיחיים וספק היסטוריים אובייקטיביים, ולכן ברור שלא ניתן יהיה להכריע בצורה לוגית או טכנית בסוגיה.

לכן, אינני רואה גם כל בעיה בטענה שישראל, משקיבלה על עצמה את חוק משאל העם, משדרת כלפי אויבנו עמדה קשוחה יותר במשא ומתן על השטחים. עמדה זו, שלממשלה ולכנסת יש זכות לאמץ - אין בה משום פגיעה בדמוקרטיה, בחוק בינלאומי או בזכויות יסוד. כאמור, צדדים שונים בפוליטיקה בישראל ובעולם עשויים להתווכח עמי. אולם חשוב לזכור: אף אחד לא פסל על היסוד החזרת שטחים בעתיד.

לגבי החוק עצמו: למעשה, אין כל בעיה גם עם המספר שנבחר. אני מתכוון לשמונים. אני חושב שהכנסת והציבור היו מקבלים בהבנה גם אם היו נדרשים לפחות 90 ח"כים (ולא 80) שיתמכו בהסכם כדי להימנע ממשאל עם. אחרי הכל, הפילוג שנוצר בעם בעקבות הסכמי אוסלו שאושרו על חודו של קול לא היה בריא גם כן.

אז מה אם כן הבעיה בכך שחבר הכנסת פלוני "שואל אותך", האזרח? ובכן, לדעתי יש שתי בעיות מרכזיות, שעליהן לא ניתן להניח את הדעת שכן לא ניתן להן מענה משביע רצון.

• לעולם לא ניתן יהיה להציג בפני ציבור של מדינה שלמה את מכלול השיקולים בחתימה על הסכם שלום כזה או אחר שיכלול החזרת שטחים. גם אם יוצג ההסכם המפורט, הרי שגם הוא נתון לפרשנות מדינית, כלכלית וכמובן ביטחונית. הרי כבר היום יש שאומרים בגלוי שלרמת הגולן אין כל משמעות אסטרטגית ללחימה. כמובן שרבים וטובים הם שטוענים את ההיפך הגמור. הציבור שיגיע לבחון את ההסכם ולהצביע בעדו או נגדו משול ל"קונה חתול בשק", או אף גרוע מכך: קונה שנתון לתעמולה חריפה ולאו דווקא אמיתית וכנה.
  נכון יותר שמי שמכריע בצמתי החלטה שכאלו, יהיה אם ניתן אדם מקצועי, ואם לא, אז שלפחות יהיה משויך לקבוצה מצומצמת של אנשים (נניח 120 איש) שיקבלו סקירה מקיפה, מעמיקה ויסודית של תנאי ההסכם.
• הבעיה השניה, שמטרידה לפחות אותי הרבה יותר, היא אתם, הקוראים. כן אתם: יוסי, אמיתי, סמדר, אסנת, רונית, אלי, רפי וחבריכם. אתם שלא הולכים ביום הבחירות לקלפי להצביע, וביום משאל העם גם כן כנראה תלכו לים במקום ללכת להצביע. לא ייתכן שקובעים בחוק שנדרש רוב של 80 ח"כים, אך במסגרת משאל העם לא תהיה חובת הצבעה. לדעתי האישית, גם במשאל העם וגם בבחירות הכלליות, אי-הצבעה צריכה להישקל כעבירה פלילית. אך אם להיות קיצוני פחות, לדעתי פשוט אין ערך לחוק ללא דרשה לאחוז הצבעה של לפחות 66% מבעלי זכות הבחירה, וזאת עוד מבלי לתת את הדיעה על איזה רוב יש לדרוש במשאל העם כדי לקבל הכרעה. אם תנאים אלו לא ייושמו בחוק, הרי שהפילוג שייווצר בעם בעקבות כל החלטה יהיה עמוק הרבה יותר מזה שידענו באוסלו.

אתה חבר-הכנסת "פלוני", שבצורה הכי מזלזלת החלטת פשוט להעביר את ההחלטה אל העם, לא טרחת לבחון לעומק את כובד המשקל של החלטתך, וחבל. אתם הקוראים, קחו דקה למחשבה, ולפחות תשכנעו את עצמכם לעקוב מקרוב אחרי החלטות, אחרי דעות, אחרי המצב במדינה; וכשיגיע יום ההצבעה, ואני באמת מאמין שכולנו תקווה שיום יבוא ונוכל לגשת ולהצביע במשאל עם על עתיד של שלום אמת, תלכו כולכם עם משפחותיכם ועם חבריכם ותצביעו: איש איש לפי צו מצפונו.

פרספקטיבה ודווקא חיובית מאד, או: מזל-טוב אני דוד

הפעם האחרונה שכתבתי "פרספקטיבה" היתה בהיותי תלמיד י"ב בתיכון, אחרי המסע שלי לפולין. מיותר לומר איזו פרספקטיבה ראיתי אז. היום, לשמחתי, אני כותב על פרספקטיבה אחרת לגמרי.

מי שקרא את "שלוש שעות זה רגע בעולם אחר", יכול רק לנחש כמה שמחתי כשענת התקשרה בבוקר ואמרה לי שהיא זכתה בהגרלה בזוג כרטיסים לפוליקר בשוני (בנימינה). לפני שבוע שלחנו שנינו מסרונים לידיעות אחרונות והמסרון שלה עלה בגורל. לא חלפו 60 דקות וקיבלתי טלפון ממספר חסוי, ואתם כבר מנחשים את ההמשך: גם המסרון שלי עלה בהגרלה. ומי אמר שבשורות טובות לא באות בצרורות?

ובכן הטלפון שקיבלתי קצת לפני השעה שלוש אחה"צ הבהיר לי מה הן באמת בשורות טובות. אחת הבחורות החשובות לי ביותר התקשרה, מנומנמת משהו... ואני כבר הבנתי: שרון ילדה בן בכור. בהיותי בן יחיד, אחיינים לא יהיו לי, לפחות עד שאתחתן (וגם זה תלוי בזוגתי). האושר שמילא אותי עת ששמעתי את הבשורה באמת אינו ניתן לתיאור כאן על הכתב. אני בטוח שרבים מכם שחוו את הולדת האחיין הראשון חשו דומה, ותאמינו לי, למרות "שאינו בשר מבשרי" - אני מרגיש שהוא אחיין שלי.

אז ככה זה, לפעמים, בימים טובים, דברים טובים מתגמדים בפרספקטיבה נוכח דברים הולדת חיים חדשים!
שרון ואלון - המון המון מזל-טוב!

שלוש שעות זה רגע בכוכב אחר

וואו...
חשבתי כל היום באיזו שורה להתחיל ומצאתי ש"וואו" בהחלט ראוי.
אני לא מבקר מוזיקה, ובטוח שלא מוזיקאי (למרות שמאד הייתי שמח להיות); ייתכן גם שזו העובדה שעד אתמול הייתי "בתול" בכל הנוגע להופעות בקיסריה; בכל מקרה - כל אלו לא ייקחו את מה שאיש אחד נתן אתמול.

בשבילי, יהודה פוליקר הוא מזמן לא עוד זמר. למעשה, אני חושב שעבור בני דורי שמעריצים את פוליקר, פוליקר מעולם לא היה עוד זמר. הוא תמיד היה הרבה מעבר. בלחשושים בהופעה, בתחושות שמיד אחרי, בהמתנה ביציאה לכביש החוף, וגם בשיחה ביום שלמחרת - כולם יצרו תחושה שזו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שידע קהל מעריציו של פוליקר. וכנראה שבאמת היתה זו אחת כזו. אבל ממש לא בגלל זה אני כותב.

אני כותב, כי ראוי להעריך אמנים שיודעים לשלב: לתת אמירה פוליטית, אבל גם להישאר א-פוליטיים ולהדזהות עם כולם; לגרום לקהל מגוון מעין כמוהו לרקוד בטירוף, ודקה אחר-כך לשבת, להתרגש ואולי גם להזיל דמעה; לשלב בין ישן לחדש, הווה לעבר, גיטרה קלאסית, חשמלית ובוזוקי ומה לא. השילוב הזה הוא שהופך את האהדה של מעריציו אליו לכל כך חזקה ומאפשר לו להמשיך להיות אקטואלי גם לדורות צעירים. כשמעריצה צעקה: "אני אוהבת אותך יהודה" - אני באמת מאמין שהיא התכוונה לכך מכל הלב.

הציניקנים יגידו שהכל בשביל הכסף. ואתם יודעים מה - אז מה רע? הבן-אדם מרוויח את לחמו ביושר. ורבאק, הבן-אדם נותן מעצמו. ואני לא מדבר רק על כמעט שלוש שעות רצופות של גן-עדן. שוב יגידו שזו קלישאה, אבל על הבמה נראה כי האמן באמת מקריב חלק מעצמו כדי להיות כל-כך טוטאלי עם הקהל שלו. וכמו שכתבתי בעמוד מעריציו בפייסבוק: תודה תודה תודה! פשוט תודה לאמן הנפלא הזה.

ומילה לסיום לפלוני ישראל בן-צבר שמגיע להופעות (אך לא הגיע להופעה של פוליקר): כשהקהל עומד ומריע, לא מכובד ולא יפה... או בעצם - פשוט מגעיל, לקום וללכת. זה מבזה את הקהל וזה פשוט לא מגיע לאמן. אז בפעם הבאה שאתם בהופעה, תתנהגו כמו מעריציו של פוליקר, ואל תקומו ותלכו כשהאמן על הבמה וכולם מריעים לו (גם אם זה אומר לחכות 40 דקות על בהמתנה ליציאה לכביש החוף).

סוף ראוי לחפירה עמוקה

שישי אחר הצהריים מוקדש לחברים. יש כאלו שאומרים עליי שזה "סבב" קבוע.
אז במסגרת "הסבב", מנהג שענת ואני משתדלים לטפח הוא הליכה בקרית ביאליק בערב שישי, סוג של צעידה (ובהתאם לכותרת של הכתוב, אז נחפור קצת: למה סוג של... נו כי אנחנו לא תמיד מבצעים את זה בקצב שראוי לקרוא לו צעידה).

מיותר לציין, שמעמד "הצעידה" הוא מעמד מצוין להשלמת פערים ולשיחת חולין. על אחת כמה וכמה אם בשבוע שעבר לא התאפשר לנו לקיים את המנהג. השיחה של היום סבבה באמת על הא ועל דא: על "מה חדש" ועל העבודה, על התוכניות לשישי ועל התוכניות לשבת, על מה שבינו לבינה, ובינה לבינו, ובינו לבין האקסית ובין האקסית לבין הלא יודע כבר מי. וגם מילה על ארץ נהדרת שסוגרת היום עונה.

חלק מהשיחה גם העמיק באופיין של בחורות. על בנות שיש להן אופי של בנות (ותודה לדביר) ועל בנות מסתחבקות - בנות שהן גבר-גבר (במובן החיובי כמובן). אפשר לסכם ולומר שבאמת חפרנו היום.

אבל השיא הגיע ממש לפני הסוף. בשיחה על מערכות יחסים וגם על שירה ומשוררים שבמהלכה קפץ לנו לפתע הביטוי האנגלי: Out of the blue . ולפתע הבזיק בפניי: אינני בטוח אם אומרים Out of the blue או Out of the bloom . ענת ניסתה לשכנע ולאמר ש- Out of the blue נשמע סביר יותר כי השמיים כחולים וזה מבטא לכאורה "משהו שהפתיע וקפץ מהשמיים". דרך אגב, ולמי שלא בטוח גם כן, אז בדקתי: אכן אומרים Out of the blue אולם עדיין אינני בטוח לגבי המקור לביטוי.

השיחה המשיכה ונסובה סביב השאלה הבאה: מה הסיכוי שיש עוד מישהו בעולם שתוהה ברגע זה ממש ומתבלט על הצורה הנכונה לביטוי: Blue או Bloom ועוד נסובה והמשיכה: מה הסיכוי שאותו אחד שמתלבט חושב שיש עוד מישהו שמתלבט בדיוק כמוהו, ומה הסיכוי שהוא לובש כתום ומה הסיכוי שהוא צועד ומה ומה ומה...
אין ספק - זו היתה חפירה עמוקה ביותר. אבל זה גם מה שעושה את שיחות החולין לטובות כל-כך. אתה יכול לדבר כל-כך הרבה, על מה שאתה רוצה ועל מה שלא, ולא ללכת לאיבוד ולא להתעייף ואם אתה מתעייף אז אתה יכול פשוט להפסיק. מעין תרפיה למוח.

ובנימת סוף העונה של ארץ נהדרת:

מממ... יאללא... מממביי
לילה טוב
ושבת שלומממ...

הוצא מקישורו

לפני מספר שבועות, אולי בעצם כבר חודשיים, נכתב כאן מאמר בלשון המשל.
לאחר מחשבה שנייה, ולאור בקשות שונות הוסר המשל.

למי שקרא ותוהה ולמי שלא:
זה לא שאינני עומד מאחורי הדברים...
זהו כבודה של המערכת שעומדת מסביבם, וכן בכל זאת, גם כבודם של האנשים (ואני מתכוון באמת לכל אחד מהם, כולל לאותו אחד שהיה לנמשל) שגרמו לי להבין שנכון יותר להסיר את הכתוב מעל במה זו.
בהחלט ייתכן שעל הדברים היה להיאמר או להיכתב בפורום אחר, בתפוצה אחרת, בבמה אחרת וחשוב מכל בזמן אחר.
אינני מצר על מה שאמרתי, אבל במידה מסוימת כן על התזמון והמקום.

בבוא העת, ואם אמצא לנכון, יוצגו הדברים לאשורם בדרך הראויה ביותר.