וואו...
חשבתי כל היום באיזו שורה להתחיל ומצאתי ש"וואו" בהחלט ראוי.
אני לא מבקר מוזיקה, ובטוח שלא מוזיקאי (למרות שמאד הייתי שמח להיות); ייתכן גם שזו העובדה שעד אתמול הייתי "בתול" בכל הנוגע להופעות בקיסריה; בכל מקרה - כל אלו לא ייקחו את מה שאיש אחד נתן אתמול.
בשבילי, יהודה פוליקר הוא מזמן לא עוד זמר. למעשה, אני חושב שעבור בני דורי שמעריצים את פוליקר, פוליקר מעולם לא היה עוד זמר. הוא תמיד היה הרבה מעבר. בלחשושים בהופעה, בתחושות שמיד אחרי, בהמתנה ביציאה לכביש החוף, וגם בשיחה ביום שלמחרת - כולם יצרו תחושה שזו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שידע קהל מעריציו של פוליקר. וכנראה שבאמת היתה זו אחת כזו. אבל ממש לא בגלל זה אני כותב.
אני כותב, כי ראוי להעריך אמנים שיודעים לשלב: לתת אמירה פוליטית, אבל גם להישאר א-פוליטיים ולהדזהות עם כולם; לגרום לקהל מגוון מעין כמוהו לרקוד בטירוף, ודקה אחר-כך לשבת, להתרגש ואולי גם להזיל דמעה; לשלב בין ישן לחדש, הווה לעבר, גיטרה קלאסית, חשמלית ובוזוקי ומה לא. השילוב הזה הוא שהופך את האהדה של מעריציו אליו לכל כך חזקה ומאפשר לו להמשיך להיות אקטואלי גם לדורות צעירים. כשמעריצה צעקה: "אני אוהבת אותך יהודה" - אני באמת מאמין שהיא התכוונה לכך מכל הלב.
הציניקנים יגידו שהכל בשביל הכסף. ואתם יודעים מה - אז מה רע? הבן-אדם מרוויח את לחמו ביושר. ורבאק, הבן-אדם נותן מעצמו. ואני לא מדבר רק על כמעט שלוש שעות רצופות של גן-עדן. שוב יגידו שזו קלישאה, אבל על הבמה נראה כי האמן באמת מקריב חלק מעצמו כדי להיות כל-כך טוטאלי עם הקהל שלו. וכמו שכתבתי בעמוד מעריציו בפייסבוק: תודה תודה תודה! פשוט תודה לאמן הנפלא הזה.
ומילה לסיום לפלוני ישראל בן-צבר שמגיע להופעות (אך לא הגיע להופעה של פוליקר): כשהקהל עומד ומריע, לא מכובד ולא יפה... או בעצם - פשוט מגעיל, לקום וללכת. זה מבזה את הקהל וזה פשוט לא מגיע לאמן. אז בפעם הבאה שאתם בהופעה, תתנהגו כמו מעריציו של פוליקר, ואל תקומו ותלכו כשהאמן על הבמה וכולם מריעים לו (גם אם זה אומר לחכות 40 דקות על בהמתנה ליציאה לכביש החוף).
חשבתי כל היום באיזו שורה להתחיל ומצאתי ש"וואו" בהחלט ראוי.
אני לא מבקר מוזיקה, ובטוח שלא מוזיקאי (למרות שמאד הייתי שמח להיות); ייתכן גם שזו העובדה שעד אתמול הייתי "בתול" בכל הנוגע להופעות בקיסריה; בכל מקרה - כל אלו לא ייקחו את מה שאיש אחד נתן אתמול.
בשבילי, יהודה פוליקר הוא מזמן לא עוד זמר. למעשה, אני חושב שעבור בני דורי שמעריצים את פוליקר, פוליקר מעולם לא היה עוד זמר. הוא תמיד היה הרבה מעבר. בלחשושים בהופעה, בתחושות שמיד אחרי, בהמתנה ביציאה לכביש החוף, וגם בשיחה ביום שלמחרת - כולם יצרו תחושה שזו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שידע קהל מעריציו של פוליקר. וכנראה שבאמת היתה זו אחת כזו. אבל ממש לא בגלל זה אני כותב.
אני כותב, כי ראוי להעריך אמנים שיודעים לשלב: לתת אמירה פוליטית, אבל גם להישאר א-פוליטיים ולהדזהות עם כולם; לגרום לקהל מגוון מעין כמוהו לרקוד בטירוף, ודקה אחר-כך לשבת, להתרגש ואולי גם להזיל דמעה; לשלב בין ישן לחדש, הווה לעבר, גיטרה קלאסית, חשמלית ובוזוקי ומה לא. השילוב הזה הוא שהופך את האהדה של מעריציו אליו לכל כך חזקה ומאפשר לו להמשיך להיות אקטואלי גם לדורות צעירים. כשמעריצה צעקה: "אני אוהבת אותך יהודה" - אני באמת מאמין שהיא התכוונה לכך מכל הלב.
הציניקנים יגידו שהכל בשביל הכסף. ואתם יודעים מה - אז מה רע? הבן-אדם מרוויח את לחמו ביושר. ורבאק, הבן-אדם נותן מעצמו. ואני לא מדבר רק על כמעט שלוש שעות רצופות של גן-עדן. שוב יגידו שזו קלישאה, אבל על הבמה נראה כי האמן באמת מקריב חלק מעצמו כדי להיות כל-כך טוטאלי עם הקהל שלו. וכמו שכתבתי בעמוד מעריציו בפייסבוק: תודה תודה תודה! פשוט תודה לאמן הנפלא הזה.
ומילה לסיום לפלוני ישראל בן-צבר שמגיע להופעות (אך לא הגיע להופעה של פוליקר): כשהקהל עומד ומריע, לא מכובד ולא יפה... או בעצם - פשוט מגעיל, לקום וללכת. זה מבזה את הקהל וזה פשוט לא מגיע לאמן. אז בפעם הבאה שאתם בהופעה, תתנהגו כמו מעריציו של פוליקר, ואל תקומו ותלכו כשהאמן על הבמה וכולם מריעים לו (גם אם זה אומר לחכות 40 דקות על בהמתנה ליציאה לכביש החוף).
