אנחנו היהודים התברכנו בחגים רבים. כל ילד בישראל יודע כי מספר ימי החופשה השנתיים שלו גדול משל רוב ילדי העולם. עם השנים אנחנו גם לומדים יותר ויותר על משמעות החגים.
בצורה מופלאה מסודרים לאורך לוח השנה החגים המובילים אל יום השואה: חג החנוכה, חג הפורים וחג הפסח.
ובכל אחד ואחד מהם - באה צרה אחרת לעם ישראל - לעם היהודים. מאיסורים שונים ומשונים על קיום מצוות, דרך עבודות כפייה ופרך, צווי הוצאה להורג של ילדי ישראל ועד צו המלך להשמדת כל קהילת היהודים בפרס. בכל המבחנים האלו עמד עם ישראל ועל כן אנחנו כיום חוגגים: את חג החנוכה, את חג הפורים ואת חג הפסח.
אחרי שלושת החגים האלו, ואולי דווקא בצמוד לחג הפסח מציינים אנחנו את יום השואה. וכמו בכל שנה, בעוד שבוע בדיוק נציין את יום הזיכרון ויום העצמאות. הצמידות הזו מאפשרת לנו שנה אחר שנה להתייחד עם זכר קורבנות השואה, זכר שמלווה בעצב וכאב רבים. זכר שאין בסיומו חגיגה או שמחה כשם שהיו לאחר הניצחון על היוונים או לאחר חציית ים סוף; אך בד בבד זכר של עם שלחם בדרכו ובזכות שרידיו אנחנו פה היום.
הצמידות בין חג הפסח ליום השואה, ואולי גם הדמיון המאגי בין ששים ריבוא בני ישראל שיצאו את מצרים לזכר ששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה, הופך את הרצף הבא ליסוד מהותנו:
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עבר את השואה.
אנחנו חייבים להמשיך לזכור ולהזכיר, לראות סרטים, להקשיב לעדויות (חיות או מוקלטות), לקרוא מכל הבא ליד ולבקר בארצות אירופה בה ניסה הכורת הנאצי לכרות את גזע העם היהודי. אנחנו חייבים זאת לשרידי השואה ואנחנו חייבים זאת לעצמנו.
נזכור ולעולם לא נשכח.
