נכון, בדרך-כלל, לפחות לפי מה שקראתי, מקובל לכתוב פוסטים אחרי ריצת מרתון. ובכל זאת, עולה בי החשק להעלות על הכתב ולשתף בכמה תחושות (וכן אני מודע לכך שאת מספר הקוראים של הבלוג אפשר למנות על כף רגל אחת, מקסימום שתיים, וגם זה רק אם מחשיבים את הריצה).
לא אכתוב על איך התחלתי לרוץ, ולמה המשכתי. אתחיל דווקא מאותו יום אביבי (על מי אני עובד - אין אביב בארץ - זה היה יום קיץ לכל דבר) של אירועי מרתון תל-אביב 2010. ה- 10K הראשון שלי. מיד אחריו, אני חושב שעוד באותו היום, דיברתי עם אולגה (שסיימה את ה- 21K הראשון שלה), והיא אמרה לי, נו עכשיו תלך על החצי מרתון.
גיחכתי. לאו דווקא בגלל שפקפקתי בכושר שאני מסוגל להגיע אליו, אלא דווקא בגלל מחשבה של "מה לי ולזה". 10K צריך להספיק לכל אחד למטרות הנאה (בסגנון ביל גייסט של 1981: "640 קילובייט יספיקו לכל אדם"). עברו כמעט שנתיים, ואני אחרי החצי מרתון הראשון שלי. ללא ספק, חוויה בונה; כן היא גם מהנה, אבל אני לא יכול להגיד בלב שלם שהיא חוויה רק "מהנה", שכן אחריה לא הבנתי למה שארצה לרוץ את המרחק הזה שוב (אל דאגה, כבר רצתי באימון כ- 19 ק"מ מאז, הכל בסדר). האמת היא שכבר באותה ריצה ידעתי שגם מרתון ארצה לעשות בחיי. ומתי נפלה ההחלטה הזו? אז כן, כנראה שניחשתם, גם זה קשור באולגה. אחרי המרתון שלה בפרנקפורט והפוסט בפייסבוק עם התוצאה, הבנתי, וכתבתי לה: "אין לי מילים, או בעצם יש לי שתיים: אני מקנא". כן אני לא מתבייש להגיד, אני מקנא. והיום אני גם מבין שאני לא באמת יודע למה התחלתי לרוץ (כלומר היו סיבות אז, אבל לא בטוח שבראייה לאחור הן היו הסיבות האמיתיות), אבל יותר מזה, אני מבין שיש לי תאבון לעוד, וזו תחושה נהדרת.
ובשלב זה, אני שמח בחלקי, ושמח לא פחות בעבור אלה שהולכים לרוץ מחרתיים את המרתון הראשון שלהם. כמו באולגה, גם בהם יש לי קצת תחושה של קנאה, אבל קנאה בריאה. אני מפרגן ומתרגש בשבילם, ויודע שאני אתאמן בשביל להיות חלק מזה, ביום ובזמן שיתאים לי. בהצלחה לכל הרצים, ובמיוחד לשותפים בקבוצת הריצה של צה"ל!
לא אכתוב על איך התחלתי לרוץ, ולמה המשכתי. אתחיל דווקא מאותו יום אביבי (על מי אני עובד - אין אביב בארץ - זה היה יום קיץ לכל דבר) של אירועי מרתון תל-אביב 2010. ה- 10K הראשון שלי. מיד אחריו, אני חושב שעוד באותו היום, דיברתי עם אולגה (שסיימה את ה- 21K הראשון שלה), והיא אמרה לי, נו עכשיו תלך על החצי מרתון.
גיחכתי. לאו דווקא בגלל שפקפקתי בכושר שאני מסוגל להגיע אליו, אלא דווקא בגלל מחשבה של "מה לי ולזה". 10K צריך להספיק לכל אחד למטרות הנאה (בסגנון ביל גייסט של 1981: "640 קילובייט יספיקו לכל אדם"). עברו כמעט שנתיים, ואני אחרי החצי מרתון הראשון שלי. ללא ספק, חוויה בונה; כן היא גם מהנה, אבל אני לא יכול להגיד בלב שלם שהיא חוויה רק "מהנה", שכן אחריה לא הבנתי למה שארצה לרוץ את המרחק הזה שוב (אל דאגה, כבר רצתי באימון כ- 19 ק"מ מאז, הכל בסדר). האמת היא שכבר באותה ריצה ידעתי שגם מרתון ארצה לעשות בחיי. ומתי נפלה ההחלטה הזו? אז כן, כנראה שניחשתם, גם זה קשור באולגה. אחרי המרתון שלה בפרנקפורט והפוסט בפייסבוק עם התוצאה, הבנתי, וכתבתי לה: "אין לי מילים, או בעצם יש לי שתיים: אני מקנא". כן אני לא מתבייש להגיד, אני מקנא. והיום אני גם מבין שאני לא באמת יודע למה התחלתי לרוץ (כלומר היו סיבות אז, אבל לא בטוח שבראייה לאחור הן היו הסיבות האמיתיות), אבל יותר מזה, אני מבין שיש לי תאבון לעוד, וזו תחושה נהדרת.
ובשלב זה, אני שמח בחלקי, ושמח לא פחות בעבור אלה שהולכים לרוץ מחרתיים את המרתון הראשון שלהם. כמו באולגה, גם בהם יש לי קצת תחושה של קנאה, אבל קנאה בריאה. אני מפרגן ומתרגש בשבילם, ויודע שאני אתאמן בשביל להיות חלק מזה, ביום ובזמן שיתאים לי. בהצלחה לכל הרצים, ובמיוחד לשותפים בקבוצת הריצה של צה"ל!
