יום רביעי, 15 בינואר 2014

Yes, it was her way

במובן מסוים, אם ביום שאחרי זכייתה של רוז ב- X-Factor ישראל עם הביצוע שלה ל- My Way , אני לא אכתוב בנושא, אז אנשים קרובים אליי עשויים להרים גבה. אחרי הכל, אני חושב שרוב חבריי יודעים עד כמה אני מזוהה עם השיר ועד כמה אני אוהב אותו (יש שיעידו שאמרתי שזה השיר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על-פני כדור הארץ).

ואז מגיעה השאלה של מה לכתוב. הכותרת של הפרסום: "Yes, it was her way" עלולה להטעות. אני לא מתכוון לרשום על הדרך שעברה רוז, על כמה שהיא מרגשת, על השינוי שזה יעשה לה בחיים (אני באמת מקווה שהיא תצליח). אני גם לא אכתוב על ההפתעה או חוסר ההפתעה בזכייה (הביצוע שלה היה היחיד שלפחות החברים שלי בפייסבוק הגיבו אחריו בעמוד שלהם). בכנות, אני גם לא יודע כמה היא תצליח להשתלב בתעשיית המוזיקה בארץ (אני לא חושב שזה צריך להיות קריטריון לזכייה ואני מקווה שהיא תכניס גוון מעניין למוזיקה) - אבל כל זה לא משנה כי לא על זה אני רוצה לכתוב.

הביצוע של רוז היה מושלם. השיר, כאילו נכתב למידותיה. כמו שאוהבים השופטים לומר: גם בנמוכים וגם בגבוהים. גם בשקטים וגם בחזקים. אני לא מתיימר להיות מבקר מוזיקלי (כי אני לא מבין גדול במוזיקה), אבל כשעברי אמר שהבחירה של שירי הייתה מדהימה הוא לא הבין עד כמה הוא צדק. כשמדברים על My Way מדברים על פרנק סינטרה. אבל לא מדברים רק על היכולות הווקליות שלו או על הרפרטואר שלו. מדברים על זה שאי אפשר לשיר את My Way כמו שפרנק סינטרה שר. תנסו לשמוע את השיר 100 פעמים, ואז לשיר איתו ביחד. תנסו ותראו שכל פעם תפספסו לפחות כניסה אחת לשורה או לבית. סינטרה לא שר את My Way בצורה מושלמת. הוא מאחר בשורה אחת, ומקדים בשורה אחרת. שלא לדבר על כך שבכל ביצוע שלו של השיר (ולי לבד יש לפחות עשרה ביצועים שונים) הוא נשמע שונה, ועושה אותו שונה. כך עשתה זאת רוז. היא לא התיימרה לבצע אותו בצורה מושלמת. זה לא היה שיבוט, וחברים, לקחת שיר כמו My Way ולבצע אותו ברמה כל-כך גבוהה ובמקביל שזה לא יהיה סתם עוד Cover - זו אומנות! על כך מעל לכל, מגיעה הזכייה לרוז. לי נותר רק לבכות על העובדה שבשל אורכי השירים המקובלים בתחרות ביצעה רוז רק את שלושת הבתים הראשונים, ואנחנו לא זכינו לעוד שני בתים של נחת והתרגשות.

יום ראשון, 13 בינואר 2013

אף פעם לא מאוחר מדי – הרהורים על הפתק הלבן

כמו שאני אוהב להתחיל כל פוסט, גם הפעם אפתח במספר הבהרות:
1.      כלשון הפרסומת: אני לא מתכוון לאבד את הרישיון שלי לקטר. ביום שלישי בעוד כעשרה ימים אני הולך לממש את חובתי כאזרח ולהצביע בבחירות.
2.      אני לא מתכוון לשתף את 2.5 קוראיי הנאמנים במפלגה לה אני עתיד להצביע.
3.      אני כן אומר בצורה הכי חד-משמעית: אינני מתכוון לשים פתק לבן בקלפי.
אז על מה אני כן הולך לבלבל לכם את המוח בכמה שורות קצרות?
ובכן, אני חי בתחושה שחלק גדול מהעם מאס במנהיגיו הנוכחיים. קולות רבים אומרים: "צריך לשים פתק לבן"; "אין בשביל מי להצביע". אולם מנגד, כיום אין לפתק הלבן שום משמעות.
אז הנה, להלן הצעה פרקטית לבחירות הקרובות:
הבה נקרא לכל ראשי המפלגות להתחייב שלאחר בחירתם לכנסת הם הולכים לפעול לשינוי שיטת הממשל והבחירות, ובראש ובראשונה לבצע צעד אחד פשוט: החל מהבחירות הבאות תתאפשר הצבעה בפתק לבן. הפתקים הלבנים ייספרו ואם יתברר ש- 25% מכלל המצביעים הצביעו בפתק לבן (כמובן שעל המספר 25% אפשר להתווכח), אזי בהוראת חוק יתקיימו בחירות חדשות, שבהן כל ראשי המפלגות שהתמודדו מסירים את מועמדותם ובראש כל רשימה עומד מועמד חדש. נשמע קיצוני? אני לא חושב. אני חושב שזהו פתרון מציאותי.
 

יום רביעי, 13 ביוני 2012

"דוקטור", או: הביקור השלישי הכי טוב שלי ברמב"ם

בדרך-כלל ביקורים בבתי-חולים אינם מושא לשמחה ואושר. היום היה הביקור השלישי הכי טוב שלי בבית-החולים רמב"ם. הראשון, היה בכ"א בתשרי התשמ"ג, 28/9/1983 - זהו היום בו נולדתי. את הביקור הזה אני לא כל-כך זוכר ולכן לא ארחיב עליו. הביקור השני היה לפני כשנתיים, ששרון ילדה את בנה הבכור אריאל. היום היה השלישי: היום בו גיל קיבל באופן רשמי את תואר הדוקטור לרפואה הנכסף בבית-הספר לרפואה של הטכניון, בסמוך לבית-החולים רמב"ם בחיפה.

רציתי לשתף את שני הקוראים הנאמנים שלי (כלומר את עצמי ועוד אחד אולי) בדברים שכתבתי לו.
(אציין שהדברים נכתבו לפני כשנה וחצי אך רק היום חלקתי אותם עם גיל).


דוקטור,



ועכשיו בלי מילה אחת של ציניות.

לצערי לא זכיתי לעלות על הבמה כשיוענק לך באופן רשמי התואר הנכסף, אבל כן אוכל להעביר לך באופן בלתי אמצעי את הדברים האלה.

אני באמת מאמין שאתה יודע כמה אני גאה על ההצלחה שלך בכל מה שאתה נוגע בו (ולשמחתי גם שותף לחלק ממנה),  מוקיר את החברות שלנו ואת התמיכה שלך לשאלות, לקריזות וסתם לעת הכנת ספל אספרסו, ופשוט אוהב אותך כאדם.

סיום הסטאז' והחזרה לשירות במדים היא נקודת מפנה. החששות מפני אי-הוודאות, או אולי בעצם מפני הוודאות של העתיד הקרוב היא ברורה ומובנת. ייתכן שזה עלול להישמע קצת יהיר ממני לומר את זה, שכן אני לא התגייסתי בגיל 25 ובטח שלא לשירות כמו שמצפה לך. יחד עם זאת, דוקטור, חשוב שתזכור את המטרה של הדרך בה בחרת, והיא אחת: הצלת חיים. במובן הזה, אתה כמו גם אחיך ועבדך הנאמן, שותפים למטרה, בהבדל אחד קטן: אתה תמשיך לעסוק בה עד יומך האחרון. וכך אתה צריך להסתכל על זה, כעל שליחות. אז נכון, ההתחלה תהיה קשה, לעתים לא מובנת, מתסכלת ואף מגוחכת; אבל אני מבטיח לך שכשנשב עוד 20 שנה ונסתכל לאחור, אתה תודה שכל זה לא היה לחינם.

דוקטור, ברגע זה כל שנותר לי לאחל לך הוא שתדע במהלך השירות שלך רגעים משמעותיים, תורמים, מלאי דילמות, קונפליקטים ורגעי החלטה קשים, שבהם תוכל לממש גם מבחינה אישית גם מבחינת מקצועית את ה"אני מאמין" שלך. ביתר הזמן, אני מאחל לך ולכל עם ישראל, בעיקר שקט ובשורות טובות.



אוהב המון

קרפן

יום ראשון, 6 במאי 2012

הקלות הבלתי נסבלת מתחילה בחינוך ובדוגמה אישית

סיפור קצר: לפני כחמש שנים עמדתי בתור לסופר, בקרית ביאליק. לפניי, שני אנשים מבוגרים (אחד כבן 45 ואחד כבן 70), שניהם עם חזות נורמטיבית לגמרי. הם ניהלו ויכוח קצר על הקדימות בתור. האיש המבוגר יותר לא ויתר ולבסוף עבר קודם. האיש הצעיר יותר, בעוד האדם המבוגר עומד בתור, אמר לי, משפט בסגנון: "ראית איך הוא עשה לי...". אני חשבתי לתומי שהוא מתבדח, ועניתי לו בחיוך: "עזוב שטויות". כשהאיש המבוגר עזב כבר את הקופה ויצא מהסופר, אמר לי שוב האיש הצעיר יותר: "ראית איך הוא עשה לי, הייתי צירך לדקור אותו..." ותוך כדי הוציא אולר קטן מהכיס. הייתי בהלם. לצערי, אם זה היה קורה היום, כנראה שהייתי פחות בהלם.
העיתונים ואתרי החדשות מלאים היום במאמרי דעה על המצב אליו נקלענו, ונכון יותר להגיד, אל המצב שהולכנו את עצמנו אליו. אני לא רוצה לחזור על דברים שנאמרו, אלא לתת פרספקטיבה נוספת לדברים, כזו שקשורה יותר מכל למציאות שבה אנחנו חיים.

ביום שישי, השתחרר מהכלא, אחיו של רוצח ראש הממשלה, חגי עמיר. נכון שאני מסתכן פה בצביעה פוליטית של דבריי, אבל את הסיכון הזה אני אקח. שלא יובן לא נכון: אני מתעב את יגאל עמיר ואני מתעב את חגי עמיר, והצטמררתי לקרוא את הדברים של נועה רוטמן בסוף השבוע בעיתונים, אבל יותר מכל הסכמתי איתה שצריך לנשוך את השפתיים. כי ככה חינכו אותי – את הדמוקרטיה מכבדים. רגשותיי כלפי האחים עמיר אינם צריכים להשפיע על העובדה שחגי עמיר, שילם את החוב לחברה, כפי שבית המשפט קבע, ולכן על השחרור שלו מהכלא אינני מתרעם.

הכעס הוא כלפי כל המערכת וכלפי המסרים שהיא משדרת. אם תרצו אפשר לקרוא לזה דוגמה אישית. הרי מהי מטרת הענישה של בתי המשפט אם לא לחנך ולתקן? לתקן את דרכי הנאשם, לנסות להביא אותו לחזרה בתשובה במובן החברתי של הדברים ולנסות ליצור הרתעה בקרב שאר בני החברה. ליצור מצב בו הנאשם יבין שפגע בחברה וששגה במעשיו ומצב שבו אחרים יבינו שלא כדאי להם לבצע פשעים נגד החברה.

ובכן חבריי, כשלנו כחברה. כשלנו כי העונש שנגזר על חגי עמיר לא יוצר באמת הרתעה. כשלנו כי חגי עמיר יצא מהכלא מנצח, מתריס כנגד החברה ובטוח בצדקת דרכו. כשלנו כי אין לחברה שלנו כלים להעניש אותו על אותה ההתרסה כנגד החברה (ואני מדגיש: להעניש על ביזוי החברה בכך שהוא חוגג בשנית את הרצח ולא להעניש עונש חוזר על עצם המעשה). כשלנו יותר מכל, כי המסר שמועבר הוא פסול. אותם צעירים שרצחו בקלות אבסורדית אזרח תמים בבאר-שבע, התבוננו רק כמה שעות קודם לכן בשחרורו של חגי עמיר, וגם אם לא במודע, השתרשה אצלם במוח החשיבה: "גם אם אני ארצח מישהו שירגיז אותי, מה יקרה לי במקרה הכי גרוע? כמה שנים ואני בחוץ ולא יזכרו שום דבר ממה שעשיתי." כאן לא רק שכשלנו, חטאנו כחברה לעצמנו.

אנחנו בפתחה של מערכת בחירות. אני חושב שטוב יעשה כל פוליטקאי, אם יעלה על נס את הוקעת האלימות מהחברה, בכל הרבדים, את כיבוד הדמוקרטיה ובית המשפט ואת עליונות החינוך. נכון שיש קשר למצב החברתי, נכון שיש קשר למצב הכלכלי, ונכון שכולם נגזרים מן המצב הביטחוני; אך גם אם כל אלו יבואו על סיפוקם, כל עוד לא נחנך לאהבת הזולת, נמצא את עצמנו פה תוך שנים ספורות שוכבים מתבוססים בדם של עצמנו.

יום שלישי, 10 בינואר 2012

מתי הבנתי שגם אני רוצה... ובינתיים: מתרגש בשבילם

נכון, בדרך-כלל, לפחות לפי מה שקראתי, מקובל לכתוב פוסטים אחרי ריצת מרתון. ובכל זאת, עולה בי החשק להעלות על הכתב ולשתף בכמה תחושות (וכן אני מודע לכך שאת מספר הקוראים של הבלוג אפשר למנות על כף רגל אחת, מקסימום שתיים, וגם זה רק אם מחשיבים את הריצה).
לא אכתוב על איך התחלתי לרוץ, ולמה המשכתי. אתחיל דווקא מאותו יום אביבי (על מי אני עובד - אין אביב בארץ - זה היה יום קיץ לכל דבר) של אירועי מרתון תל-אביב 2010. ה- 10K הראשון שלי. מיד אחריו, אני חושב שעוד באותו היום, דיברתי עם אולגה (שסיימה את ה- 21K הראשון שלה), והיא אמרה לי, נו עכשיו תלך על החצי מרתון.
גיחכתי. לאו דווקא בגלל שפקפקתי בכושר שאני מסוגל להגיע אליו, אלא דווקא בגלל מחשבה של "מה לי ולזה". 10K צריך להספיק לכל אחד למטרות הנאה (בסגנון ביל גייסט של 1981: "640 קילובייט יספיקו לכל אדם"). עברו כמעט שנתיים, ואני אחרי החצי מרתון הראשון שלי. ללא ספק, חוויה בונה; כן היא גם מהנה, אבל אני לא יכול להגיד בלב שלם שהיא חוויה רק "מהנה", שכן אחריה לא הבנתי למה שארצה לרוץ את המרחק הזה שוב (אל דאגה, כבר רצתי באימון כ- 19 ק"מ מאז, הכל בסדר). האמת היא שכבר באותה ריצה ידעתי שגם מרתון ארצה לעשות בחיי. ומתי נפלה ההחלטה הזו? אז כן, כנראה שניחשתם, גם זה קשור באולגה. אחרי המרתון שלה בפרנקפורט והפוסט בפייסבוק עם התוצאה, הבנתי, וכתבתי לה: "אין לי מילים, או בעצם יש לי שתיים: אני מקנא". כן אני לא מתבייש להגיד, אני מקנא. והיום אני גם מבין שאני לא באמת יודע למה התחלתי לרוץ (כלומר היו סיבות אז, אבל לא בטוח שבראייה לאחור הן היו הסיבות האמיתיות), אבל יותר מזה, אני מבין שיש לי תאבון לעוד, וזו תחושה נהדרת.
ובשלב זה, אני שמח בחלקי, ושמח לא פחות בעבור אלה שהולכים לרוץ מחרתיים את המרתון הראשון שלהם. כמו באולגה, גם בהם יש לי קצת תחושה של קנאה, אבל קנאה בריאה. אני מפרגן ומתרגש בשבילם, ויודע שאני אתאמן בשביל להיות חלק מזה, ביום ובזמן שיתאים לי. בהצלחה לכל הרצים, ובמיוחד לשותפים בקבוצת הריצה של צה"ל!

יום שני, 5 בספטמבר 2011

ישראל 2041

קם בבוקר ומצחצח שיניים ושוטף את
הפנים ומתבונן במראה
ולא מצליח לזהות את
עצמי.

יום אביב יפה ואני נוסע לעיר הגדולה,
מגיע לתל-אביב ומתבונן סביב
וכלל לא מזהה אותה.
הרכבת התחתית נוסעת במהירות -
שוק הכרמל ורמת אביב גימל
מעולם לא  היו
כל כך קרובים.

אני רואה בעיניי...
ישראל 2041
אני רוצה!
אני רוצה לחיות...
בה

יום ראשון, 1 במאי 2011

כי בכל דור ודור...

אנחנו היהודים התברכנו בחגים רבים. כל ילד בישראל יודע כי מספר ימי החופשה השנתיים שלו גדול משל רוב ילדי העולם. עם השנים אנחנו גם לומדים יותר ויותר על משמעות החגים.

בצורה מופלאה מסודרים לאורך לוח השנה החגים המובילים אל יום השואה: חג החנוכה, חג הפורים וחג הפסח.
ובכל אחד ואחד מהם - באה צרה אחרת לעם ישראל - לעם היהודים. מאיסורים שונים ומשונים על קיום מצוות, דרך עבודות כפייה ופרך, צווי הוצאה להורג של ילדי ישראל ועד צו המלך להשמדת כל קהילת היהודים בפרס. בכל המבחנים האלו עמד עם ישראל ועל כן אנחנו כיום חוגגים: את חג החנוכה, את חג הפורים ואת חג הפסח.

אחרי שלושת החגים האלו, ואולי דווקא בצמוד לחג הפסח מציינים אנחנו את יום השואה. וכמו בכל שנה, בעוד שבוע בדיוק נציין את יום הזיכרון ויום העצמאות. הצמידות הזו מאפשרת לנו שנה אחר שנה להתייחד עם זכר קורבנות השואה, זכר שמלווה בעצב וכאב רבים. זכר שאין בסיומו חגיגה או שמחה כשם שהיו לאחר הניצחון על היוונים או לאחר חציית ים סוף; אך בד בבד זכר של עם שלחם בדרכו ובזכות שרידיו אנחנו פה היום.

הצמידות בין חג הפסח ליום השואה, ואולי גם הדמיון המאגי בין ששים ריבוא בני ישראל שיצאו את מצרים לזכר ששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה, הופך את הרצף הבא ליסוד מהותנו:
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עבר את השואה.

אנחנו חייבים להמשיך לזכור ולהזכיר, לראות סרטים, להקשיב לעדויות (חיות או מוקלטות), לקרוא מכל הבא ליד ולבקר בארצות אירופה בה ניסה הכורת הנאצי לכרות את גזע העם היהודי. אנחנו חייבים זאת לשרידי השואה ואנחנו חייבים זאת לעצמנו.

נזכור ולעולם לא נשכח.