הקלות הבלתי נסבלת מתחילה בחינוך ובדוגמה אישית

סיפור קצר: לפני כחמש שנים עמדתי בתור לסופר, בקרית ביאליק. לפניי, שני אנשים מבוגרים (אחד כבן 45 ואחד כבן 70), שניהם עם חזות נורמטיבית לגמרי. הם ניהלו ויכוח קצר על הקדימות בתור. האיש המבוגר יותר לא ויתר ולבסוף עבר קודם. האיש הצעיר יותר, בעוד האדם המבוגר עומד בתור, אמר לי, משפט בסגנון: "ראית איך הוא עשה לי...". אני חשבתי לתומי שהוא מתבדח, ועניתי לו בחיוך: "עזוב שטויות". כשהאיש המבוגר עזב כבר את הקופה ויצא מהסופר, אמר לי שוב האיש הצעיר יותר: "ראית איך הוא עשה לי, הייתי צירך לדקור אותו..." ותוך כדי הוציא אולר קטן מהכיס. הייתי בהלם. לצערי, אם זה היה קורה היום, כנראה שהייתי פחות בהלם.

העיתונים ואתרי החדשות מלאים היום במאמרי דעה על המצב אליו נקלענו, ונכון יותר להגיד, אל המצב שהולכנו את עצמנו אליו. אני לא רוצה לחזור על דברים שנאמרו, אלא לתת פרספקטיבה נוספת לדברים, כזו שקשורה יותר מכל למציאות שבה אנחנו חיים.

ביום שישי, השתחרר מהכלא, אחיו של רוצח ראש הממשלה, חגי עמיר. נכון שאני מסתכן פה בצביעה פוליטית של דבריי, אבל את הסיכון הזה אני אקח. שלא יובן לא נכון: אני מתעב את יגאל עמיר ואני מתעב את חגי עמיר, והצטמררתי לקרוא את הדברים של נועה רוטמן בסוף השבוע בעיתונים, אבל יותר מכל הסכמתי איתה שצריך לנשוך את השפתיים. כי ככה חינכו אותי – את הדמוקרטיה מכבדים. רגשותיי כלפי האחים עמיר אינם צריכים להשפיע על העובדה שחגי עמיר, שילם את החוב לחברה, כפי שבית המשפט קבע, ולכן על השחרור שלו מהכלא אינני מתרעם.

הכעס הוא כלפי כל המערכת וכלפי המסרים שהיא משדרת. אם תרצו אפשר לקרוא לזה דוגמה אישית. הרי מהי מטרת הענישה של בתי המשפט אם לא לחנך ולתקן? לתקן את דרכי הנאשם, לנסות להביא אותו לחזרה בתשובה במובן החברתי של הדברים ולנסות ליצור הרתעה בקרב שאר בני החברה. ליצור מצב בו הנאשם יבין שפגע בחברה וששגה במעשיו ומצב שבו אחרים יבינו שלא כדאי להם לבצע פשעים נגד החברה.

ובכן חבריי, כשלנו כחברה. כשלנו כי העונש שנגזר על חגי עמיר לא יוצר באמת הרתעה. כשלנו כי חגי עמיר יצא מהכלא מנצח, מתריס כנגד החברה ובטוח בצדקת דרכו. כשלנו כי אין לחברה שלנו כלים להעניש אותו על אותה ההתרסה כנגד החברה (ואני מדגיש: להעניש על ביזוי החברה בכך שהוא חוגג בשנית את הרצח ולא להעניש עונש חוזר על עצם המעשה). כשלנו יותר מכל, כי המסר שמועבר הוא פסול. אותם צעירים שרצחו בקלות אבסורדית אזרח תמים בבאר-שבע, התבוננו רק כמה שעות קודם לכן בשחרורו של חגי עמיר, וגם אם לא במודע, השתרשה אצלם במוח החשיבה: "גם אם אני ארצח מישהו שירגיז אותי, מה יקרה לי במקרה הכי גרוע? כמה שנים ואני בחוץ ולא יזכרו שום דבר ממה שעשיתי." כאן לא רק שכשלנו, חטאנו כחברה לעצמנו.

אנחנו בפתחה של מערכת בחירות. אני חושב שטוב יעשה כל פוליטקאי, אם יעלה על נס את הוקעת האלימות מהחברה, בכל הרבדים, את כיבוד הדמוקרטיה ובית המשפט ואת עליונות החינוך. נכון שיש קשר למצב החברתי, נכון שיש קשר למצב הכלכלי, ונכון שכולם נגזרים מן המצב הביטחוני; אך גם אם כל אלו יבואו על סיפוקם, כל עוד לא נחנך לאהבת הזולת, נמצא את עצמנו פה תוך שנים ספורות שוכבים מתבוססים בדם של עצמנו.